תיאורי מקרה – דחייה חברתית בתקופת החביון התבוננות על פי תיאורית פסיכולוגית העצמי חנה גרפי, מ.א.

1 תל-אביב.   

hamania1@bezeqint.net

 

במאמר זה אגע בתופעה נפוצה בתקופת החביון: דחייה חברתית, ואתבונן בה בפרספקטיבה של פסיכולוגית העצמי. תיאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות ממעטות להתייחס לתקופת החביון בכלל, ולתופעת הדחייה החברתית בגיל זה בפרט. הגישות הטיפוליות הרווחות כיום בטיפול בדחייה חברתית בתקופת החביון דוגלות בהתערבות בדינמיקה הכיתתית במסגרת בית הספר או לחילופין, טיפול בילדים הדחויים חברתית בטיפול קבוצתי ולעתים רחוקות טיפול פרטני, להקנית מיומנויות חברתיות. במאמר אייחד את ההבנה כי דחייה חברתית, מעבר לגישות הרווחות כיום, נובעת מקושי רגשי משמעותי וזקוקה להתייחסות טיפולית פסיכודינמית פרטנית.

 

במשך שנים התמקדו תיאורטיקנים ותיאוריות פסיכולוגיות רבות בחקר השלבים המוקדמים בהתפתחות וכן בגיל ההתבגרות ואולם השלב המוכר לנו כ'חביון' קיבל תשומת לב מועטה, בשל ההנחה המשותפת לכולם כי ההתפתחות הרגשית היא חבויה בין הגילאים 6 - 11 (1).   תקופת החביון, ככלל, לא זכתה עד כה לתשומת לב מספקת של תיאוריות פסיכואנליטיות. תופעת 'הדחייה החברתית' נפוצה בתקופת החביון. כמעט כל ילד חווה דחייה חברתית בגיל זה וכ- 50% מהילדים נקלעים לאירועים חמורים של חרם, הצקות, התעלמות, נידוי, השפלה ובריונות (bullying) (2). מרבית המחקרים בתחום עוסקים בבדיקת הביטויים החיצוניים של הדחייה, בהיבטים קוגינטיביים-התנהגותיים (3, 4, 5, 6, 7, 8, 9) ובדינמיקה הכיתתית (7). באשר להיבט הרגשי, בדומה לחקר תקופת החביון, כמעט שלא ניתנה התייחסות מחקרית, במיוחד לא התייחסות מהכיוון הפסיכודינמי.

הטיפול הרווח כיום בילדים הסובלים מ'דחייה חברתית' הוא לרוב בהתערבות בדינמיקה הכיתתית כיוצרת העיקרית של תופעת הדחייה (7). התערבות זו מתמקדת בשיפור האקלים הכיתתי שמאפשר דחייה חברתית ועלול להוביל בהמשך לתופעות חמורות (חרם, בריונות וכו'). כמו כן, שיפור התנהגותו של הילד הדחוי קשור בתגובות חינוכיות של ההורים והמורים. יש כמה דרכי פעולה אפשריות: לאסור על הילד הדחוי התוקפני להתנהג בצורה תוקפנית וללמד אותו התנהגויות חלופיות לתוקפנות, לשבח ולעודד את הילד הדחוי לקחת אחריות על התנהגותו, לשתף פעולה, להתאפק ולשלוט בכעסים, לתת חיזוקים לילדים מבודדים בשולי החברה להשתתפות בפעילויות חברתיות.

פעמים רבות ילדים דחויים מופנים לטיפול קבוצתי לשיפור מיומנויות חברתיות או לטיפול פרטני, קוגניטיבי-התנהגותי. דוגמה לטיפול מסוג זה הוא טיפול לפי עקרונותיה של דאוני 8)), המבוססים על תיאורית ההתקשרות (attachment theory) של ג'ון בולבי (9). תיאורית ההתקשרות מסבירה בעיות חברתיות של הילד בדפוסי התקשרות לא בטוחים, שהתפתחו במהלך ההתנסויות הראשונות של הילד הרך עם הדמויות המטפלות הראשוניות שלו, כשלא היו זמינות אליו, או התייחסו אליו באופן לא עקבי, או אף באופן מזניח ומתעלל (10). לפי דאוני, דפוס התקשרות לא בטוח מהווה מצע להתפתחות רגישות לדחייה (rejection sensitivity), שבה לילד קיימת מראש ציפייה שאחרים יידחו אותו חברתית (גם כאשר בפועל הדחייה לא קיימת). ציפיות אלו עלולות להוביל את הילד לתגובת יתר תוקפנית או מסתגרת, ובסופו של דבר אכן, יובילו לדחייה חברתית. הטיפול, לפי דאוני, מבוסס על קטיעת מעגל (vicious circle) הרגישות לדחייה המוביל לדחייה חברתית, ויצירת דינמיקה אחרת באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

בהכירי את מיגוון הטיפולים בילדים הסובלים מדחייה חברתית, אציג אפשרות נוספת להתייחסות אליה. מניסיוני כפסיכולוגית חינוכית, ראיתי שבנוסף למיגוון ההתערבויות שצויינו, יש מקרים שצריכים לקבל מענה בטיפול פרטני דינמי. בטיפולים, שבהם טיפלתי בילדים דחויים חברתית, הבחנתי שיש ילדים שסובלים מפגיעה רגשית משמעותית, שאצלם התערבות קוגניטיבית-התנהגותית וכן התערבות ברמה הכיתתית אינן מסַפקות. במקרים אלה רק טיפול רגשי שהתמקד, הן בפגיעה הרגשית והן בהשתלבות החברתית, הביא להטבה במצב.

באותם ילדים שסבלו מדחייה חברתית בשל פגיעה רגשית הבחנתי בשלושה מופעים רגשיים חוזרים ומשותפים:

  1. ערך עצמי נמוך ודימוי עצמי פגוע ("אני לא תלמידה טובה", "אני שחקן גרוע", "אני הכי נמוך בכיתה", "יש לי צחוק מכוער", "אני מכוערת", "אני תמיד מקבלת ציונים גרועים"), מלווה בצורך עז לשינוי המצב באמצעות היפוכו (להיות "הכי": חכם, יפה, ספורטאי, חזק, קובע, שולט, להיות במרכז הכיתה, מוערך ומוערץ);
  2. אי-יכולת להתייחס באמפתיה לנקודות מבט של ילדים אחרים בכיתה בסיטואציות חברתיות;
  3. ייחוס 'רוע' לילדים אחרים בכיתה (אצל בנות נשמעות תחושות כגון: "הן לא מעריכות אותי, לא מכבדות אותי, לא אוהבים אותי, לא מקשיבים לי, לא רוצות בי, אני לא נחשבת בעיניהן, מזלזלים בי, הן רוצות לחבל לי דווקא, להרוס לי את המעמד". ואצל בנים: "לא מוסרים לי כדור כי אני לא נחשב, לא משתפים אותי, צוחקים עלי על כך שאני משחק גרוע, בכוונה משפילים אותי לפני כולם").

ניתן להסביר מופעים אלה לפי מודלים פסיכואנליטיים שונים. כאן אתמקד בנקודת המבט של פסיכולוגית העצמי, שנראית לי רלוונטית ומשמעותית למתן הסבר רגשי לתופעת הדחייה החברתית בתקופת החביון.